החלטה בתיק בש"א 108/06

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיק עב 2896/04 (מותב בראשות כב' השופטת הראשית רונית רוזנפלד ונציג הציבור איתן כרמון). פסק הדין ניתן ביום 8.12.05 והומצא לב"כ המבקש ביום 14.12.05 כך שהמועד להגשת הערעור (בשים לב לכך שהיום האחרון להגשת הערעור 13.1.06 חל ביום שישי) היה ביום 15.1.06. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 16.1.06.

2.      נימוקי הבקשה הם:

2.1.   ביום האחרון להגשת הערעור, 15.1.06, הערעור היה מוכן להגשה, אך עקב "היסח דעתו" של ב"כ המבקשת, לא הוגש לבית הדין באמצעות השליח. בשל כך, בו ביום התייצב ב"כ המבקשת בעצמו במטרה להגיש את הערעור בבית הדין, אך המזכירות סירבה לקבלו עקב השעה המאוחרת. ולפיכך הוא הוגש למחרת בצירוף בקשה להארכת מועד.

2.2.   עותק מכתב הערעור הוגש עוד באותו היום למשיבה, ולכן לא נגרם לה כל נזק כתוצאה מן האיחור בהגשת הערעור.

2.3.   מדובר באיחור מזערי בן יום אחד בלבד.

3.      המשיבה התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה:

3.1.   "היסח דעתו" של ב"כ המבקשת אינו מהווה טעם מיוחד למתן הארכה להגשת הערעור, שכן אין המדובר באירוע שהוא מעבר לשליטתו של בעל הדין, או שלא היה ניתן להיערך אליו מבעוד מועד.

3.2.   המבקשת לא פירטה מהי אותה טעות טכנית הנטענת על ידיה אשר גרמה לאיחור בהגשת הבקשה, ובהיעדר פירוט כאמור לא ניתן לקבוע כי התנאי להחלת הגישה המקלה של בית הדין לעבודה מתקיים.

3.3.   ב"כ המבקשת המתין עד ליום האחרון בהגשת ערעורו, ועל כן הוא נטל על עצמו את הסיכון כי תקרה תקלה כלשהי אשר אינה מצדיקה הארכת מועד.

3.4.   גם לגופו של ענין אין למבקשת סיכויים בערעורה, שכן המדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין קמא.

4.      לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובפסק הדין קמא, אני קובע כי דין הבקשה להתקבל, מן הטעמים כדלקמן:

4.1.   על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב- 1991 (להלן- תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה " מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא .

4.2.   אכן, בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון "לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה מחמת טעות שבדין, וכי מקום שעצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת המועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה... כל מקרה ונסיבותיו".

4.3.   אכן, כנגד האינטרס של המבקשת לממש את זכות הערעור, עומד האינטרס של המשיבה- ציפייתה הסבירה לסופיות ההליכים. כאמור בפסיקת בית המשפט העליון, ההכרעה נעשית בכל מקרה על פי מכלול נסיבותיו, כאשר על בית הדין לאזן בין האינטרס של הצד הטועה לבין האינטרס של בעל הדין שכנגד. במקרה הנדון, בהתחשב בעובדה כי כתב הערעור הומצא בתוך המועד למבקשת ובמידת האיחור המזערית, יש להעדיף את אינטרס המבקשת על פני אינטרס המשיבה.

4.4.   יותר מכך, בהתאם לפסיקה "הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור, הוכרה כטעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור, כיון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים..." (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי, דינים עליון כרך נז 569). על כן, משהומצא, כאמור, כתב הערעור למשיבה טרם חלוף המועד להגשת הערעור, הרי שלא ניתן לומר כי נוצרה אצל המשיבה חסינות מפני הגשת הערעור.

4.5.   באשר לטענה כי גם לגופו של ענין למבקשת סיכויים נמוכים לזכות בערעורה, הרי שלא מצאתי כי מדובר בהעדר סיכוי המאיין את הטעם המיוחד האמור.

5.      לאור הנסיבות הנ"ל שוכנעתי כי מתקיים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית הדין קמא. המזכירות תרשום את הערעור, בכפוף להסדרת תשלום האגרה תוך 14 ימים ממועד קבלת ההחלטה.

6.      לא ראיתי לנכון לעשות, בנסיבות הענין, צו להוצאות.

ניתנה היום כ"ה בשבט, תשס"ו (23 בפברואר 2006), בהעדר הצדדים.